מהדורה חדשה של הספר "זה תלוי בנו" שנכתבה לזכרו ובהשראתו של תומר, בשם "זה (עדיין) תלוי בנו". 

כתב עומר בן צבי, לרגל יציאת הספר החדש​:

אתה יודע, תמיד שאני מדמיין את תומר, הדבר הראשון שמופיע לי בראש הן הגבות העבות האלה, השחורות, מעוקלות בחצי עיגול מחויך, מחמיאות לעיניים הטובות שלו. ככה הוא תקוע אצלי בראש. לנצח.

תומר היה מהאנשים האלה שטובים בהכל, כל כך טובים בהכל שכשהוא מקבל מצטיין בקורס, אתה אפילו לא מקנא, כי זה הרי ברור שהוא יהיה המצטיין. כזה תומר היה. כריזמטי, חברותי, מכונת עבודה, חכם, מקצוען וגם האח שאתה מדבר איתו במיטת קומותיים עד השעות הקטנות של הלילה. 
תומר הוא פשוט בנאדם כזה שאי אפשר לא להעריץ. מפקד שזכו מי ששירתו תחתיו, שזכיתי לקרוא לו חבר.
אז לכבוד החידוש של הספר (זה עדיין תלוי בנו) ביקשו ממני לכתוב סיפור, אז כתבתי, אני לא בטוח אם זה הסיפור הכי יפה או מקצועי, אבל יש בו מפקדים, ויש בו את תומר, זה גם משהו. 

כשאתה כותב סיפורי מפקדים אתה מצפה לקרבות מפוצצים, לאירועים עם חיילים. אף אחד לא כותב על ביקורי הורים. אף אחד לא כותב על הרגע שאתה פוגש בפעם הראשונה את ההורים שלו. רק יצאת מעזה, רק השתחררת, איך רועדות לך הביצים, כשאתה מספר עליו את מה שיש לך לספר, ואמא שלו בוכה, ואתה רוצה גם לבכות, אבל זה לא המקום שלך לבכות. כי אתה עכשיו מספר על תומר סיפורים, ותומר הוא מלך, הוא מספר אחד, והוא חבר מדהים, ומגיע לו שיספרו עליו סיפורים, ובכלל, אתה לא בטוח אם הסיפורים שלך טובים מספיק, כי תומר הוא הרבה יותר מהסיפורים שלך על תומר. תומר הוא יותר מזה. הרבה יותר. 
בהלוויה של תומר עוד הייתי בעזה, שזה טוב, כי לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה אז. לא הייתי מסוגל לחבק את ההורים שלו ולחייך ולענות שכן, אתה בסדר, ושאתה חושב לטוס לטיול אחרי הצבא ואז ללמוד בבאר שבע. כי תומר לא בסדר, ולתומר לא יהיה טיול אחרי צבא, ותומר לא ילך ללמוד בבאר שבע. ולמה אני כן והוא לא, למה?
כי אני הייתי בבית והוא סגר שבת? בגלל זה? כן. כשאני ירדתי מהמסוקים תומר כבר היה מת. זאת האמת. זה כמה זמן לקח לנו. כשאני נכנסתי עם החיילים שלי לרעים, החיילים של תומר כבר פינו אותו. אבל תומר מצטיין, ותומר דאג שיהיה הרבה תחמושת במוצב, ותומר דאג לתרגל את הלוחמים, ותומר דאג לנטוע בהם רוח גם במותו, והחיילים של תומר החזיקו את מוצב הלולים עד לתגבור. 

יום אחרי זה, בשמיני, הותקלנו בחולית מכיוון המטעים. כוח מילואים מגבעתי הצטרף אלינו, ואני מנהל גם אותו. אחד מהכוח הזה היה בחור שהכרתי מהבה"ד. הוא לא סיים את הקורס. תוך כדי ירי הוא נשכב לידי ואומר לי: "תגיד, שמעת שתומר מת?" קפאתי לרגע, הבן ***ה החסר טקט הזה. לא פלא שהוא לא סיים את הבה"ד. הייתי צריך לתת לו שם במקום את הכת לראש. אבל אני מפקד, ואני לוחם, והיתה לי משימה, אז לא אמרתי כלום. המשכתי לתת פקודות עד שהמחבלים חוסלו.
אני לא חושב שעיכלתי אז, ואני לא חושב שעיכלתי הרבה זמן. בהפסקת האש הראשונה היה פתאום זמן לחשוב. פתאום לא כבשנו בתים. שיש זמן לחשוב, אז עולות גם מחשבות פחות טובות. 
הלוחמים שחוקים אחרי 30 יום ראשונים בעזה. אני זוכר שכינסתי אותם ואמרתי להם שצריך להיזכר למה אנחנו פה. כל אחד סיפר בתורו על סיבה אחת או בנאדם אחד שהוא פה בשבילו. ואני סיפרתי על תומר. אני פה בשבילו. הא מת בשבילנו. הוא מת בשביל עם ישראל. ואני לא אתן לו למות לשווא. 
אחרי 50 יום בעזה יש יציאה ראשונה הביתה, אז לקחתי ללחיצה את אחד הספרונים שכתבנו. אני חושב שכל הצוות שלי קרא אותו לפחות פעם אחת. אותו הספר עדיין קיים אצלי במגירה. שחור מפיח ואבק.
להיות מפקד, זה גם להוביל בקרב באומץ ומקצועיות, אבל זה גם לדעת שהקרב לא נגמר שכבשנו את הבית. הקרב הוא גם לגרום לחיילים לחייך בסוף היום עם הקסדה על הראש בשמירה. הוא גם להזכיר להם מה חשוב באמת ולמה הם שם. הוא גם להסתכל בעיניים להורים של החברים שאיבדנו ולהגיד להם תודה. תודה על הבן שלכם. 
ותודה לכם שאתם קוראים. תודה שאתם בוחרים להיות לוחמים ומפקדים. כי באמת, זה תלוי בנו. 
לזכר תומר שוהם ז"ל, חברינו האהוב.

ספסל זיכרון, שהקימו החברים של רן (אבא של תומר) בבאר שהכירו בזכות תומר.

טורניר כדורגל בהובלת אדם פומרנץ לזכרו של תומר שוהם במגרש הכדורגל בשריגים.
סרטון תמונות מהטורניר